גמרא
פירוש
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: לְאַחַר שֶׁמִּילָּא כְּרֵיסוֹ הֵימֶנּוּ, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהּ! אֵלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: מֵעִיקָּרָא מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף אָכֵיל אֲכִילַת חַסָּא בְּלֹא בְרָכָה.
בְּסוּרָא1 עָבְדִי כְּרַב הוּנָא, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבֵיד כְּרַב חִסְדָּא. אוְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַשְּׁאָר יְרָקוֹת, לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָא.
אֲמַר רַבִּינָא: אֲמַר לִי רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: הָכִי אֲמַר הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: לָא נִיכְרוּךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוּל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לַן: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן, וְאָתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לַמַּצָּה דְּאוֹרָיְיתָא.
וַאֲפִילּוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95. בדפוס וילנא: ״בסוריא״.
ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא – י״מ משום דאע״ג דמין ושאינו מינו ויהיב טעמא וטעמ׳ לא בטיל אפי״ה כיון דטעמא דמרור נפיש מבטל ליה לטעמי דמצה. והרמב״ן ז״ל פי׳ דלאו משום בטול טעם אתיא לה אלא משום מעלת המצות שתיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה ודרבנן ודאוריית׳ הו״ל כרשות לגבי מצוה ומבטל לה: אמר ר׳ יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתני׳ כו׳ הרב אלפסי ז״ל כתבה בהלכותיו נראה דס״ל הכי דחלוקין עליו חביריו ומהאי ברייתא והרב בעל המאו׳ השיב עליו דהלל למצוה בעי כרוכי דס״ל דמצות אין מבטלו׳ זו את זו ובזמן שבית המקדש קיים דמצה ומרור דאוריית׳ וא״ר יוחנן דרבנן פליגי עליה וסברי דאין יכול לכורכן משום דמצות מבטלות זו את זו ומייתי לה מהאי בריית׳ דקתני יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת״ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: ואתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי׳ אלא אמר רב אשי תנא דהלל הוא – וכיון דדחי לה רב אשי מדקתני אפי׳ תו לא שמעי׳ מהא בריית׳ דחלוקין עליו חביריו אבל ודאי אפשר דאע״ג דמבריית׳ דאידחו דברי ר׳ יוחנן מ״מ עיקר דבריו לא נדחו דגמרא גמיר׳ לה דפליגי רבנן עליה והיינו דאסיקנא והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. והרמב״ן ז״ל כתב דודאי ר׳ יוחנן מברייתא מייתי לה ולא מגמרא דהא לא קאמ׳ מאי היא דתניא דהוה משמע דאנן מדנפשין בעי׳ למילף לה מברייתא אבל השתא דקתני דתניא אלמא איהו מבריית׳ יליף לה. ועוד דברוב הספרים לא גרסי׳ האי תנא דהלל הוא אלא ה״ג אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו כו׳. תדע לך דאי תנא דהלל הוא היכי קתני כדרך שהלל הי׳ אוכל. אלא הכי פירושו דהלל בעי כריכה לעיכובא דוקא ואמר ר׳ יוחנן דחלוקין עליו חביריו ולא בעי׳ כריכה אלא למצוה ומייתי לה מברייתא דקתני אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפ״ע וקמה לה הכי דחלוקין עליו חביריו. ואתקפתא דרב אשי לאו לר׳ יוחנן היא אלא לרבינא דאמר מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל כלומר ורבנן פליגי עליה ומהאי ברייתא דקתני אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעי׳ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו אלא דפליגי עליה דהלל לעכובא וכדברי הרב אלפסי ז״ל. והכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אא״כ כורכן וכהלל ת״ל כו׳ וא״ת א״כ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו מאי האי דאמרינן במס׳ זבחי׳ בפ׳ כל הזבחים א״ר אלעזר כשם שממצות אין מבטלו׳ זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה מאן שמעת לי׳ דאמר מצות אין מבטלו׳ זו את זו הלל היא דתניא וכו׳. ואם איתא כולי עלמא נמי הוא ולא אקשי׳ התם רב אשי כדאקשי׳ הכא. א״ל דהתם לא נחית תלמודא לאפרושי אי כרבינא אי כרב אשי ונקט ליה הלל דאשכחן ליה הכי לדברי הכל. אבל קושטא דמילתא רבנן נמי לא פליגי עליה תדע לך דאם איתא דרבנן פליגי עליה ר׳ אלעזר דיליף מנה כך אין איסורין מבטלין זה את זה שביק רבנן ועביד כהלל אלא ש״מ כדאמרן ונמצאו דברי הרב אלפסי ז״ל מכוונין: השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מברך אמצה לחודה ואכיל כו׳ – והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל בלא ברכה. כלומר דאי הוי קיימ״ל כרבנן לא בעי כריכה כלל דאפי׳ בזמן הבית ליכא חיובא בכריכה ואי הוי קיימ״ל כהלל לא בעי אכילת מרור תרי זמני אלא אכל כזית מצה והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ומברך אמרור ואכל משום דמרור דרבנן והאי מצה נמי מדרבנן זכר למקדש ולא מבטלי אהדדי וא״ת והשתא נמי נעביד הכי ליתא דלרבנן כיון דאפי׳ בזמן הבית לא בעי׳ כריכה לחיובא השתא נמי לא בעי׳ זכר ונמצא מצה דכריכה רשות ומרור דרבנן מצוה ומבטל ליה רשות למצוה כי היכי דמבטל דרבנן אדאוריי׳ כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ואע״ג דאין נט״י לפירות וכש״כ למשקין אלא משום דידי׳ שניות וגזרו על המשקין להיות תחילה נגעו בה ומשום חשש טומאה ולתרומה ומשום ליתא דתרומה תקנו אף בחולין אבל לא משום מעלת המשקין נגעו בה כלל:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush